תרגום: שי סנדיק
שנה: 2021
616 עמודים
כשקיבלתי את הספר הסתכלתי עליו ברגשות מעורבים, מצד אחד הסיפור נשמע מעניין אבל מנגד העובי שלו קצת מרתיע, בכל זאת למעלה מ-600 עמודים...
כמובן שבסוף קראתי וצללתי עמוק לסיפור
בגלגזו של שנות השמונים, אגנס מלאה בחלומות על חיים טובים ומאושרים בבית נחמד שיהיה שלה ושל משפחתה. אז בעלה מחליט שיחד הם יעברו לדירה משלהם, אך בדיעבד הם מוצאים עצמם בדירה בעיירת כורים מתפרקת, מלאה בגברים מובטלים, ובנשים ממורמרות .
בעלה, שגם ככה ממעט להיות בבית, מחליט לנטוש אותה, והיא נשארת לבדה עם שלושת ילדיה. הייאוש או התקווה לשינוי מפילים אותה להתמכרות לטיפה המרה.
בהתחלה ילדיה מנסים לעזור לה אם בדיבורים, אם במעשים ואם בתחבולות שונות ומשונות, אך אט אט הם נוטשים אותה ועוזבים את הבית, עד שנשאר רק שאגי הבן הקטן.
שאגי הוא ילד שכולו לב, הוא אוהב את אימו ללא תנאים, הוא מנסה לעזור ולגונן עליה, להציל אותה ואותו ממציאות הרסנית.
הוא ילד עדין, מנומס, ונקי ולכן כנראה הוא בולט וחריג בנוף. ילדי השכונה ובית הספר מציקים ולועגים לו, וגם המבוגרים בטוחים שמשהו אצלו לא תקין. אבל בשאגי יש אמונה תמימה. הוא בטוח שהוא יוכל להציל את אימו, ולהיות ילד כמו כולם!
זהו סיפורו של חורבן, של משפחה שמתפרקת , של התמכרות הרסנית ושל עוני קשה.
זהו סיפור שאינו קל לקריאה, הוא טעון בכאב, ויש בו סצנות שממש קורעות את הלב, ופותחות את מאגר הדמעות.
שאגי הוא ילד מיוחד,שנכנס ללב, הוא נולד לנסיבות חיים לא פשוטות ואפילו אכזריות, ובכל זאת הוא גדל להיות ילד מקסים, מלא חמלה ועם בגרות נפשית של אדם שעבר חיים שלמים.
שפת הספר לעיתים רחובית ורצופה בקללות וגסויות, אני מניחה שזה מתוך רצון להפוך את הסיפור לאותנטי, אך למי שזה מפריע כדאי לקחת זאת בחשבון.
הספר מתחיל לאט אבל ככל שמתקדמת העלילה הוא הופך יותר ויותר מעניין, וחלקו האחרון לדעתי היה המוצלח ביותר.
מורגש כי הספר נכתב מתוך נימי הנפש של המחבר, שלפי מה שאני מבינה יש לו נגיעה אישית כלשהי בסיפור.
מציאות החיים הנוראית כנראה היתה שכיחה באותה תקופה, מצד אחד מרתק לקרוא על כך אך מנגד זה עצוב ומזעזע.
עם כל זאת לדעתי היה אפשר קצת לקצר אותו, יש בו לעיתים ריבוי פרטים או סצנות שחוזרות על עצמם בוריאציות דומות.
בשורה אחת: הכרה בכך שיש לך בעיה היא השלב הראשון בפתרונה.
בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀