תרגום: עופר קובר
שנה: 2023
374 עמודים
כשפנו אלי מהוצאת מטר לקבל את הספר לקריאה וסקירה, התלבטתי רבות. מצד אחד אני קוראת הרבה על תקופת מלחמת העולם השניה והשואה, אך מאידך אני פחות אוהבת ספרי עיון ומעדיפה רומנים. בסופו של דבר הסתקרנתי והחלטתי כן לקרוא אותו.
זהו ספר על אושוויץ - המקום המקולל הזה שכפי שאמרה המראויינת העיקרית בספר - "המקום בו בכל אחד מאלף הימים היא יכלה למות אלף פעמים", ובעיקר הוא סיפורן של קומץ של 25 נשים, אסירות שהגיעו לשם מרחבי אירופה בעיקר בשל היותן יהודיות.
בתחילה הן מגיעות לאושוויץ ומנסות לשרוד בתנאים לא תנאים, עם מזון דל, עם צפיפות גדולה ומחסור בתנאים סניטריים שגורמים למחלות, הן עובדות בעבודות פרך וכל יום שעובר והן בחיים הוא נס מבחינתן.
חלקן מגיעות למחנה עם בני משפחה, חלקן עם חברות/שכנים וחלקן לבד, לא כולם שרדו, הרוב לא...
במשך הזמן הן מועברות לבירקנאו ושם חלקן מועסקות בצריף "קנדה", שבו ממויין כל הציוד שמגיע עם כל האנשים שמגיעים למחנה - בגדים, מזון, נעליים וכו'. כשהן יודעות ומבינות שרוב הבעלים שלהם כבר אינם בין החיים.
כשהדוויג הס, אשתו של מפקד המחנה מחליטה להקים סלון לתפירה עילית עבור הנשים הנאציות, היא מעסיקה את מרתה היהודיה שהיא תופרת במקצועה. מרתה מנסה לגייס ולצרף לאט לאט עוד נשים אסירות שיעבדו בסלון, עם או בלי רקע בתפירה, ובלבד שתוכל לנסות להציל ולסייע לכמה שיותר נשים.
בספר אנחנו נחשפים לסיפור הצלתן של למעלה מעשרים נשים. נשים אמיצות שנלחמו באומץ רב על חייהן, שניסו לשמור על שפיותן, שסיכנו את עצמן וששמרו אחת על השניה גם כשבקושי יכלו לשמור על עצמן.
הפערים בין העיסוק בלבוש, בנהנתנות, ובהנאות החיים של הנשים הנשואות לנאצים, לעומת האסירות חסרות הכל, הרעבות והקפואות, מחדדים עוד יותר את הפשעים שהתרחשו במחנה הזה באותה תקופה, ואת עצימת העיניים הבלתי נסלחת.
אמנם הספר הוא אינפורמטיבי ולא מתואר כרומן, אך הוא מעניין מאוד ומביא עובדות מסמרות שיער, עצובות וקשות, ומאידך מעיד על הרצון לחיות, להיאבק ולהילחם ברוע ולא לוותר, גם כשזה היה כמעט בלתי אפשרי.
הספר מבוסס בעיקר על הראיון עם התופרת האחרונה שנותרה בחיים - ברכה קוהוט, על ראיונות עם בני משפחה של תופרות נוספות וגם על מחקר היסטורי מעמיק.
ממליצה מאוד להגיע לספר מתוך הבנה שלא מדובר בסיפורת ולהנות מהקריאה (עד כמה שניתן להנות מסיפור עצוב כזה...).
בשורה אחת: "בגדים הם אות לאנושיות." (צווטן טודורוב, עמוד 133).
בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀😀
