הוצאה: כתר
תרגום: עדה פלדור
שנה: 2023
204 עמודים
"רופא חושב תמיד שהוא יודע יותר מן החולה שלו, וגבר חושב תמיד שהוא יודע יותר מהאישה." (עמוד 100)
מדי שנה, באביב, נערך נשף בבית החולים הפסיכיאטרי "לה סלפטרייר". בנשף משתתפות גם המאושפזות וגם אנשי האליטה של פריז. זאת הזמנות נדירה של המאושפזות להיחשף קצת לאנשים חיצוניים, ולכן לקראת הנשף יש אוירת התרגשות מיוחדת בבית החולים.
אחת האחיות של בית החולים שנקראית ז'נבייב, כבר עובדת שם 20 שנה, ולכן גם מכונה "הותיקה". מאז ומתמיד היא מסורה לעבודתה, ויודעת בדיוק מה ההיררכיה של המקום - מי קובע את החוקים ומה הסבירות של המטופלות לצאת משם אי פעם.
קצת לפני מועד הנשף, מגיעה מאושפזת חדשה וצעירה בשם אז'ני, ואז בטחונה של ז'נבייב מתערער. אז'ני טוענת כי היא שפויה לחלוטין, וכל חטאה הוא שהמתים מתקשרים איתה. ז'נבייב שמאמינה אך ורק במדע מבוסס, מתקשה להאמין לאז'ני, עד שאז'ני מצליחה לסדוק את טענותיה.
כידוע, ספרים על בריאות הנפש ופסיכיאטריה מאוד מושכים אותי, כנראה כי אני עובדת בעצמי בבית חולים כזה. מה שמשמח לראות זה שהעולם כל כך התקדם והתפתח בתחום מאז שנת 1885 (בה מתרחשת עלילת הספר), אז היה ניתן לכלוא נשים בביה"ח רק על סמך החלטה של בן משפחה.
עצוב היה לי לקרוא כי המטופלות אז היו נחותות במעמדן. לרוב, המשפחות שלהן ניתקו קשר, לא היה להן שום סיכוי להתעמת עם הצוות בנוגע לגורלן, והסיכוי להשתחרר מבית החולים היה כמעט אפסי.
הרעיון של הספר מקורי ויש לו פוטנציאל לספר טוב. הסיפור אכן מעניין, ולמדתי ממנו הרבה, אך הרגשתי שמשהו חסר - לא היה בו עומק, היה חסר רגש והעלילה התקדמה בקצב לא אחיד - חלק מהסצנות מתמשכות ומתוארות לפרטי פרטים, וחלקן מתרחשות במהירות.
לסיכום מדובר בספר על נושא כואב ועצוב, על נשים שאיבדו את החירות ועל ההתעללות הכואבת שהן עוברות לאורך שנים.
בשורה אחת: "לעולם אין לדעת באמת אם טוב עשינו שגילינו את האמת שלנו." ( עמוד 57)
בדירוג סמיילי: 😀😀😀
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה