הוצאה :ידיעות ספרים
שנה: 2020
200 עמודים
"...עדיין מגיעים רגעי פעם ראשונה, קשים יותר או פחות, אפילו "פעם שניה" לפעמים מרגישה כמו פעם ראשונה. והמנעד הזה בין לשמוח שהרגעים האלו עדיין קיימים לבין הכאב שמפלח בבואם, המנעד הזה הוא מנגינת חיי, מולחנת בכל כך הרבה צלילים ייחודיים, כל כך הרבה מקצבים צורמים, מהירים, איטיים, משתקים. זו המנגינה, עדיין נכתבת, כל רגע ורגע כנראה לנצח" (עמוד 70)
כבר כששמעתי פרסום ראשון על הספר הזה היתה לי הרגשה שאני חייבת לקרוא אותו. אישה שעברה טרגדיה ומחליטה לכתוב על זה ספר, בטוח יש לה משהו מעניין או חשוב לומר לעולם,
ואכן יש לה הרבה מאוד מה לומר!
ערב אחד התהפכו חייה של יעל בבת אחת, בעלה שהיה בדרכו הביתה מתל אביב, נרצח בפיגוע על ידי מחבל בן עוולה, והותיר אותה אלמנה עם שישה ילדים.
משפחת שבח גרה בישוב שנקרא "חוות גלעד", ישוב שעבור עירונית שכמוני מוגדר "חור". משפחתה לא גרה לידה ובכל זאת ממשיכה להקיף ולתמוך ביעל וילדיה, בנוסף לתושבי המקום שהם כמעט כמו משפחה עבורם וזה בין היתר, מה שעוטף אותם ומסייע להם להשתקם.
יעל בחרה לכתוב על אפיזודות שונות מחייה לאחר אותו יום ארור באמצעות מונחים המסודרים לפי סדר האלף-בית.
היא משתפת בקורותיה, מחשבותיה והגיגיה לאחר הטרגדיה: על החיים, השגרה, גידול הילדים ועל מה שהשתנה.
מרגע שהתחלתי לקרוא את הספר התקשיתי מאוד להפסיקו, הוא נגע לי בלב בנקודות הכי רגישות.
אהבתי את סגנון הכתיבה של יעל המשלב אירוניה, צחוק וכאב.
נפעמתי מהפתיחות שלה, מהעוצמות שהיא מתארת, מהנסיון להשליט סדר באי סדר, מהאמונה, מהיושרה ומהכנות שלה.
היא פותחת את ליבה בפני הקורא, מצליחה למצוא גם ברע טוב, מתבלת בהומור שחור, סוגרת חשבונות אם צריך, וכל זה ללא יומרות ועם הרבה רגש.
בשורה אחת: "געגוע אל עבר צרוף רגשות וחוויות, בונה והורס, אבל בעיקר, מאוד מאוד מחבר" (עמוד 198)
בדירוג סמיילי:😀😀😀😀😀
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה