הוצאה: עם עובד
תרגום: שאול לוין
שנה: 2023
281 עמודים
על הספר הזה לא שמעתי המלצות ולא ראיתי פרסומים, הוא פשוט הגיע אלי, סיקרן אותי ובסופו של דבר הפתיע לטובה.
זהו סיפור על אישה בשם אלן וילדה בשם ג'ני.
אלן היא עובדת סוציאלית מקצועית, מסורה ומנוסה. היא עובדת עם מחלקת הרווחה ומייעצת לבתי המשפט בנוגע לילדים שמובאים תחת פיקוחה ונותנת הערכה למצבם המשפחתי - האם טוב להם, האם הם זקוקים לתמיכה והאם צריך להעבירם למשפחות אומנה.
לאלן יש בעל מקסים ושלושה ילדים, ובסך הכל יש להם משפחה נורמלית המתפקדת באופן שדומה לרוב המשפחות - עם ילדים תוססים, כביסות ובלאגן.
באחד הימים אלן, שכל חייה מסייעת לילדים, מוצאת את עצמה תחת צו הרחקה מהמשפחה שלה ועם התמודדות לא פשוטה בכלל.
ג'ני היא ילדה בת 10 המתגוררת עם אביה השתיין לאחר שאימה נטשה אותה. היא שונאת עובדות סוציאליות ועוד יותר שונאת משפחות אומנה. באחד הימים בעוד היא ואביה מתכוננים לנסיעה שאמורה להוביל אותם להתחלה של חיים חדשים , אביה נעצר והיא מוצאת את עצמה לבד על האוטובוס.
חייהם של ג'ני ואלן מצטלבים באופן לא צפוי ומזדמנת להן היכרות שמובילה לחסדים קטנים.
אלן היא אמא לביאה, לוחמת ולא מוותרת על כך שלילדיה יהיה הכי טוב, וג'ני היא ילדה עם חוכמת חיים של אישה מבוגרת וגם היא לוחמת בדרכה שלה.
הספר הזה מעלה את קרנם של העובדים הסוציאלים, שהרבה אנשים לא מודעים לעבודה החשובה שהם עושים ושמשום מה הם לא תמיד מוערכים, וזאת בהחלט נקודה חשובה.
מדובר בספר מרתק, מצמרר, כואב ומרגש, הוא נוגע בהורים בנקודות הכי כואבות והכי רגישות שלהם, ולדעתי חבל שאין לו מספיק פרסום.
הספר מאוד זורם לקריאה וקשה להניח אותו עד לסופו, הוא גם יחסית קצר ולכן סיימתי אותו מהר.
בשורה אחת: "נראה לי שמה שאני מנסה להגיד זה שלכולנו יש רגעים כאלה, לכולנו יש רגעים שבהם אנחנו מפנים את הגב, עוצמים את העיניים, משתחררים קצת." (עמוד 158)
בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀 וחצי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה