תרגום: יוספיה סימון
שנה: 2021
318 עמודים
לאחר שסיימתי את הספר הספרנית מאושוויץ, הגיע הספר הזה כמעין סגירת מעגל.
בשנת 1963 אווה העובדת כמתורגמנית נקראית לתרגם בעת תשאול עדים. בעת התישאול היא מופתעת מסיפוריהם של העדים, שנדמים כבדיוניים, ולא מבינה במה מדובר.
רק לאחר מספר ימים היא נחשפת בעיתונים למשפט אושוויץ, בו מועמדים לדין מנהיגי וחיילי האס.אס שעבדו באושוויץ בתקופת השואה.
כשהיא מתבקשת לשמש כמתורגמנית במשפט, הוריה וארוסה מתנגדים לכך, בטענה שיש להשאיר את העבר מאחור.
אווה מחליטה לפעול על פי מצפונה ולהענות לבקשה על אף ההתנגדות סביבה.
במהלך המשפט היא נחשפת לסיפורים מסמרי שיער מפיהם של הניצולים, ומנגד להכחשותיהם העיקשות של הנאשמים.
ככל שעוברים הימים אווה מבינה שאי אפשר להתעלם מהרוע ומהעוולות שנעשו ושאסור לשתוק, ובסופו של דבר המשפט משפיע גם על חייה האישיים.
ברקע הספר ישנו גם סיפור אהבתם של אווה ויורגן על העליות ומורדות שבו, סיפורה של אחותה של אווה העובדת כאחות בבית חולים במחלקת ילודים ועוד סיפורים של כמה דמויות משנה.
הספר הזה מאוד קריא וסוחף (סיימתי אותו ביום), הוא ממחיש עד כמה חלק מאזרחי גרמניה מעדיפים להדחיק/לשכוח/לא להכיר את החלק הנוראי הזה בהיסטוריה שלהם, אך לנו כעם אסור לתת לעולם לשכוח.
אהבתי את דמותה של אווה שנשארה נאמנה לעצמה ולליבה, והחליטה ללכת כנגד הסביבה הקרובה שלה ובהתאם למצפונה.
קצת הפריע לי שלא היה מספיק מיקוד במשפט ובסיפורי הניצולים, ולעומת זאת היו סיפורי רקע שנראו פחות קשורים להתפתחות העלילה.
לסיכום מדובר ברומן היסטורי העוסק גם בשואה מזוית קצת שונה, כשברקע מתווספים לו עוד סיפורים.
בשורה אחת: נזכור ולא נשכח
בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀
