הוצאה: ארינ ניר, מודן
תרגום: נעה בן פורת
שנה: 2021
293 עמודים
" "העולם קיים רק ככל שהמבט יכול להקיף," אמרה אמא. " מה שמעליו, מה שמתחתיו, לא נוגע לנו. שום דבר ממה שאמרו לנו קודם כבר לא נחשב." " (עמוד 143)
מיום ליום אימה של אנטארה הופכת דמנטית יותר ויותר, היא מבולבלת, לא זוכרת, מתבלבלת בזמנים ואנטארה שמעולם לא הסתדרה טוב במיוחד עם אימה נאלצת לטפל בה ולהתמודד עם שגעונותיה.
מאז ילדותה אנטאטרה נגררה אחרי אימה טארה שחיפשה הרפתקאות - נטשה את נישואיה, ברחה לאשראם והתאהבה בגברים הלא נכונים. הילדות הזאת ויחסה האמביוולנטי של טארה לביתה השפיעו ועיצבו את אופייה של אנטארה.
הספר מסופר מנקודת המבט של אנטארה שמתמודדת עם היחסים המורכבים שלה עם אימה. הספר נע בין הווה לעבר בו היא משחזרת את תקופת ילדותה ובגרותה - את תקופת לימודיה בפנימיה נוצרית, את תחילת דרכה כאמנית ואת קורות חייה.
זהו סיפור מורכב, כואב, קשה על יחסי אם- בת טעונים ולא תמיד בריאים, יחסי אהבה- שנאה.
הקריאה בספר היתה לי מאוד איטית ולקח לי כמעט שבוע לסיים אותו, על אף שאינו ארוך יחסית.
כשקוראים בו יש תחושה שהרעל ביחסים בין האם לבת משתלט על הכל ושאולי היה ניתן למנוע אותו באמצעות טיפול מתאים,
ואולי זה גם מה שגרם לי לא לקרוא אותו בשטף.
אנטארה מנסה להיות בת טובה לאימה, על אף ההיסטוריה שלהן, כמו מתוך נסיון גם בגילה המבוגר לזכות באהבתה ובאמונתה ואולי לשקם את יחסיהן, וזאת בעיני נקודת החוזק שלה בסיפור.
הספר מתרחש בהודו ובדרך כלל אני אוהבת ספרים על הודו ועל תרבויות זרות, אך כאן יש לכך משמעות שולית בלבד.
בשורה אחת: התפוח לא נופל רחוק מהעץ
בדירוג סמיילי: 😀😀😀
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה