חפש בבלוג זה

יום שלישי, 8 ביוני 2021

אם כבר מדברים על זה / קריסטין היגניס

 

הוצאה: כנרת זמורה דביר
שנה 2020
תרגום: עמית פרדס
383 עמודים

את תוהה כמה התעללות את מסוגלת לספוג מאנשים, ועדיין לאהוב אותם. את תוהה כמה זמן הם יכולים להתייחס אלייך כאילו את אפס, ועדיין תרצי בקרבתם. את תוהה כמה שנים יידרשו כדי לשכוח איך הדברים היו פעם, כמה זמן תבעירי בתוכך גחלת זעירה של תקווה לפני ששטף ההזנחה שלהם מטביע אותה. (עמוד 254)


תאונת דרכים קשה מטלטלת את עולמה של נורה, היא בטוחה שהיא מתה, עד שהיא מגלה את החבר שלה בובי,  מתחיל עם אחת הקולגות שלו ליד המיטה שלה בבית החולים.

בעקבות התאונה, היא מחליטה לקחת פסק זמן מעבודתה כרופאה גסטרואנטרולוגית בבית החולים, ולחזור לאי ילדותה, אותו עזבה  15 שנה קודם בזכות מילגת הצטיינות בלימודים שמימנה את לימודיה.

הבעייה היא שבאי לא כולם זוכרים אותה לטובה, היא נתקלת בתגובות לעיתים פוגעות, בפרצופים חשדניים, עולים בה זכרונות כואבים, ובנוסף לכל אמא שלה היא לא ממש טיפוס חם ואוהב.

נורה באומץ רב בוחרת לאיזה קולות להקשיב וממי להתעלם, היא מתאוששת פיזית ומנסה לבנות עצמה מחדש, ולהכיר אנשים חדשים שעושים לה טוב.

הספר מסופר מנקודת המבט של נורה, בשפה קולחת המשלבת שנינות, ציניות וצחוק, אך גם צער וכאב.
נורה נאלצת להתמודד עם חבר בוגדני, סביבה חשדנית, אמא קרירה, ואחיינית ממורמרת בגיל ההתבגרות ואת כל זה היא עושה בלי לוותר לעצמה ובלי ליפול.

הספר מלווה בהרבה סיטואציות סביב מקצועה של נורה כרופאה, ולכן יש בו הרבה תיאורים הקשורים למערכת העיכול ולמקרים רפואיים מעניינים, בעיני זה הוסיף לספר עוד עניין.

התחלת הספר הזכירה לי מעט את הספר "בית קפה ליד הים" - בחורה שנאלצת לחזור לאי ילדותה לאחר הרבה שנות נתק, אך בסופו של דבר הספרים מתפתחים לכיוונים שונים לגמרי
.
נהנתי מאוד מהספר, היו רגעים בספר שצחקתי בקול ומנגד גם דמעתי מהתרגשות.
יש  בעלילה מתח, דרמה וגם רומנטיקה.

ספר קליל, מהנה וכיפי.

בשורה אחת: כשאת מוצאת את האדם הנכון, את לא צריכה להסתיר את הפגמים שלך... אלא פשוט להשתדל לעשות את הדברים טוב יותר" (עמוד 373)

בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀 וחצי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה