הוצאה: מטר
תרגום: עידית שורר
שנה: 2024
392 עמודים
"כל כלי נגינה יהיה טוב בידיים של מוכשרות". (עמוד 32)
כשאלמה מגיעה לאושוויץ היא מגלה לאט לאט שהיא הגיעה למקום בו כל יום הוא מאבק הישרדות על החיים. תנאי הקיום נוראיים, הרעב מציק, אנשים נעלמים ומסביבה מגדלי שמירה, גדרות חשמליים וארובות שפולטות עשן, פיח וריח נוראי, ובעיקר אין לאן לברוח.
כשמפקדת מחנה הנשים מגלה שאלמה היא בת למשפחת מוזיקאים מפורסמת מוינה, היא מחליטה למנות אותה לאחראית על תזמורת הנשים של אושוויץ, שמטרתה היא לשעשע ולהנעים את זמנם של הנאצים (ימ"ש).
בתחילה אלמה נרתעת - אין לה שום רצון לשעשע או לשמח נאצי, בטח שלא אחרי התופת שהיא רואה וחווה שם. אבל כשהיא מבינה שכך תוכל להציל את חייהן של הנשים בתזמורת (אלה השייכות לתזמורת ואלה שהיא תוסיף) היא מחליטה ללכת על זה בכל הבוח.
אלמה מגנה על צוות הנשים שלה בכל הדרכים שהיא רק יכולה, לא תמיד הן מבינות את התנהגותה, אבל היא תמיד שמה את הרצון לשמור אותן בחיים בראש סדרי העיפויות שלה.
במשך הזמן, אלמה פוגשת את מיקלוש - פסנתרן ומוזיקאי מחונן ומוכשר. מיקלוש מסייע לאלמה עם התזמורת שלה וביניהם מתפתחת מערכת יחסים והם מנסים איכשהו למצוא אהבה גם במקום הארור הזה.
סיפורה של אלמה חודר לנימי הנפש הכי עדינים, הוא נוגע ללב, מרגש ועצוב. אלמה היא אישה חזקה, אמיצה, סוג של "אמא לביאה" עבור הנשים שלה. היא לא חוששת לדרוש, במובן מסויים גם ללגלג, ולעמוד על שלה גם בפני המפקדים הכי אימתניים ושטניים במחנה, ואיכשהו כולם מעריכים אותה, שלא לומר אוהבים אותה, בזכות זה.
זהו ספר לא קל לקריאה, הוא מתאר את סיפורי מחנה אושוויץ הזוועתיים ללא צנזורה, ובכל זאת לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו, הוא פשוט מרתק והדפים שלו עפים, וכמובן שיש הרבה מה ללמוד ממנו ומדמותה של אלמה הגיבורה.
בשורה אחת: "אני נותן הכל, כי הנתינה היא שהופכת אדם לאנושי. כל עוד אני יכול לתת משהו, אני מרגיש שהיום שלי לא התבזבז לחינם. " (עמוד 246)
בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀😀
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה