תרגום: צילה אלעזר
שנה: 2023
382 עמודים
"הזיכרון הוא יער, הוא משתנה עם עונות השנה, הוא תופח בקיץ, מתייבש בסתיו, גווע בחורף ופורח שוב, בכל עוזו, באביב." (עמוד 161)
שנת 1940 ומלחמת העולם השניה מגיעה גם לשנגחאי.
איי שאו היא המנהלת של מועדון לילה מצליח ובת למשפחה עשירה.
ארנסט הוא פליט יהודי שברח מגרמניה יחד עם אחותו מרים.
ארנסט מחפש עבודה ובאופן מקרי הם נפגשים. איי שומעת אותו מנגן ומחליטה לשכור אותו כפסנתרן במועדון הלילה שלה. ארנסט הוא נגן מחונן ונגינתו סוחפת לקוחות חדשים למועדון.
ארנסט ואיי חולקים אהבה משותפת למוזיקה, במיוחד מוזיקת ג'אז, אבל מהר מאוד הם מגלים שהם חולקים גם דברים נוספים.
אבל ברקע, היפנים מתחזקים והמלחמה מורגשת יותר ויותר באזור - עסקים נסגרים, גזרות חדשות חלות על היהודים ועל הסינים, מה שכמובן משפיע גם על היחסים בין איי לארנסט אבל לא רק.
לא הרבה ספרים נכתבו אודות שנגחאי בתקופת המלחמה (היחיד שקראתי הוא "סודו של תליון אבן הירקן"), מה שהופך את הספר לכמעט ייחודי. וכמובן שהיה מעניין לקרוא על השפעת המלחמה על סין, ובפרט על היהודים שהגיעו אליה.
העלילה שפרושה על כמעט 400 עמודים גדושה באירועים ועוברת המון גילגולים. יש בה תיאורים של עושר ומנגד חרפת רעב, היא נעה בין רגעי שיא לשפל וכמעט כל הזמן יש בה התרחשויות חדשות, כמעט ואין רגע משעמם.
יש הרבה כאב ועצב בספר הזה כמו שיש בתקופת מלחמה. עולות בו סוגיות כמו בעיית הפליטים, שלטון זר/מדכא, הבדלי תרבות, אנטישמיות, מרד וכו'.
מדובר בסיפור מרתק שמשלב היסטוריה ואהבה, הוא כתוב בצורה מעניינת, אם כי לעיתים הוא היה קצת עמוס מדי בתיאורים ואירועים לדעתי (מה שהיה קצת מעייף), אבל בסופו של דבר הוא מסקרן ושווה קריאה.
בשורה אחת: אנחנו אומרים לו יה גואי גן, עלים שנשרו כמהים לשורשים... אנחנו תמיד זוכרים את השורשים שלנו, זוכרים את ביתנו." ( עמוד 175).
בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה