זה לא הזמן לפאניקה / קווין וילסון

הוצאה: עם עובד
תרגום: שירי שפירא
שנה: 2024
241 עמודים

כשפרנקי מקבלת טלפון ממאזי, עיתונאית, מבקרת אמנות,  שמחזירה אותה שנים אחורה, לגיל העשרה, זה מציף בה זכרונות ומערער את עולמה.

פרנקי נשואה באושר, אמא לילדה פעוטה וסופרת מצליחה  וסה"כ חיה חיים רגילים ומשעממים.

בשנות נעוריה (שנות התשעים של המאה הקודמת) פרנקי לא היתה מקובלת חברתית, היא היתה בת יחידה אחרי שלישיית בנים די מופרעת.

באחד הקייצים בעוד אחיה מטגנים המבורגרים למחייתם ואמה בעבודה, כשכבר נמאס לה מהלבד ומהשקט היא פוגשת את זיק. נער שהגיע להתגורר בעיירה עם אימו למשך הקיץ, ואינו מכיר אף אחד.

בין שניהם מתפתחת חברות, שניהם מוכשרים - זיק בציור ופרנקי בכתיבה, ויחד הם יוצרים כרזה אנונימית, שהופכת לוירלית בכל רחבי ארה"ב ויוצרת מהומה גדולה.

כעת, שיחת הטלפון של מאזי מאלצת את פרנקי לחזור שנים אחרוה ולנסות לסגור את החשבונות שנשארו פתוחים.

הספר מסופר בשפה קולחת, אך מביא סיפור די מוזר ולכן מצד אחד הוא נקרא מהר, אך מצד שני הרגשתי לכל אורך הספר שאני מנסה לחפש את המסר או הפואנטה ולא מצליחה למצוא.

לפרנקי יש סוג מסוים של חרדה חברתית, וזה נפלא לקרוא איך התגברה עליה לאורך השנים והקימה משפחה. גם החברות התמימה בין זיק לפרנקי היא מתוקה וכיף לקרוא עליה. אבל שאר ההתרחשויות בספר כמו למשל תחרות האבטיח בתחילת הספר, ההתנהגות של האמא בחלק מההתרחשויות, וההתפתחות של העלילה גרמו לי לתהות למה התכוון המשורר או ליתר דיוק המחברת?!

לסיכום - מדובר בספר חמוד, קצת מעורר תהיה, שיתאים למי שאוהב ספרים שלא קורה בהם יותר מדי.

בשורה אחת: "העניין הוא כזה, חמודה שלי, אם את אוהבת משהו, את לא יכולה לחשוב יותר מדי על מה נדרש בשביל לעשות אותו או באילו נסיבות הוא נוצר. את פשוט צריכה, לא יודעת, לאהוב את הדבר כמו שהוא. ואז זה רק בשבילך..." (עמוד 134)

בדירוג סמיילי: 😀😀😀