תרגום: נעה בן פורת
שנה: 2021
366 עמודים
עולם בריאות הנפש עבר תהפוכות עצומות מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, אם אז קראו למוסדות בהם מטופלים הלוקים בנפשם "בית משוגעים", היום כבר מכנים אותם "מרכזים לבריאות הנפש".
הספר הזה מספר את סיפורן של שלוש נשים שעיקר סיפורן הוא סביב "אמברגייט" - בניין ששימש כ"בית משוגעים" עד שנסגר.
אלן קרוסבי - אחות מתלמדת, המגיעה לאמברגייט, ומתקשה לעכל את מה שרואות עיניה. כשהיא נדרשת לעשות "קליטה" למטופלת חדשה בשם איימי היא מנסה לסייע לה ככל יכולתה.
איימי - המטופלת שאושפזה בכפיה ע"י אביה הטוען כי היא מסוכנת והוא אינו מסוגל להתמודד איתה, מרגישה שהיא כלואה במקום שאינו מתאים לה כלל.
שרה - חמישים שנה לאחר סגירתו של המקום, היא מחליטה לחקור אודותיו לצורך כתיבת ספר. החקירה מובילה אותה לחשוף תגליות וסודות.
כאחת שעובדת במרכז לבריאות הנפש, היה לי מאוד קשה לקרוא על האופן בו התייחסו בעבר למטופלים - ללא ערך לרגשות ולתחושות שלהם, תוך זלזול ופגיעה בזכויות הכי בסיסיות של האדם, לפעמים תוך שימוש באלימות.
ומנגד משמח לדעת שהיום המצב הרבה יותר טוב, שאי אפשר לאשפז כל אחד סתם כך, ושכל מטופל מקבל יחס ראוי ואנושי.
אהבתי במיוחד את דמותה של אלן האחות, שמנסה מתוך ההלם שלה, לרכך את המכה עד כמה שניתן, ולהפגין קצת אנושיות במקום שהפך להיות לסוג של כלא.
הספר מאוד זורם וקולח לקריאה, הנושאים שהוא מעלה מרתקים, חשובים, ונגעו בי גם בפן האישי מתוך היכרות עם העולם הזה.
יש בספר קטעים קשים, הרבה כאב והחמצה, אך יש בו גם חמלה, חום ואפילו אהבה.
העלילה מותחת ומסקרנת כך שנשאבתי אליו, אם כי לטעמי היה חסר קצת רגש עמוק, כזה שיגרום לי להזיל דמעות.
בשורה אחת: מי שלא משוגע לא נורמלי
בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀 וחצי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה