שנה: 2020
143 עמודים
יום אחד אימה של דנה באה להוציא אותה מוקדם מבית הספר, ואז היא סיפרה לה כי אביה נפטר בעת שירות מילואים.
דנה שהוריה היו גרושים, בקושי הכירה את אביה ולכן לא הרגישה עצב גדול, אך מאותו הרגע דבק בה התואר "יתומת צה"ל".
דנה בחרה לשתף בתחושותיה סביב נושא היתמות בילדותה ובבגרותה.
על אף העובדה שהקשר עם אביה היה מרוחק, מותו השפיע על חייה במובנים רבים.
היא מתארת עד כמה שנאה את טקסי וימי הזיכרון, את מבטי הרחמים, את השירים העצובים.
היא מספרת על אימה הטוטאלית, על משפחתה המורחבת ועל המשפחה שהקימה בעצמה. על המחשבות שליוו אותה לאורך חייה ועל ההבנות שפיתחה כשבגרה.
אני רוצה לקוות שהיום היחס בבתי הספר שונה ממה שדנה קיבלה, שילד, שלא עלינו, עובר חוויה מטלטלת כזאת יקבל את הליווי המקצועי המתאים, גם אם על פניו נראה שהכל בסדר.
סיפורה של דנה נוגע ללב, ומלמד אותנו שהיו גם אנשים שמתו בעת שירותם הצבאי ולא תמיד הם היו גיבורים.
הספר אינו ארוך וסיימתי אותו במספר שעות, אך הוא מצליח בהחלט להעביר את התחושות, הרגשות, והמסר שדנה מנסה להעביר לקוראים.
בשורה אחת: עם הזמן היתמות הופכת להיות מעין תכונה, חלק מהוויה של היתום.
בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה