הוצאה: אריה ניר; מודן
תרגום: שי סנדיק
שנה: 2024
335 עמודים
נטלי מנסה להשתקם ממותו הפתאומי של בעלה האהוב. שנתיים וחצי חלפו והיא עדיין מחכה לו שיחזור. החברות מנסות להכיר לה בחורים חדשים, להוציא אותה להתאוורר, אבל היא מתגעגעת לכל הטוב שהיה לה.
הדבר היחיד שמצליח קצת לשמח אותה זה הפסנתר שממוקם בתחנת הרכבת בלונדון. היא יושבת ומנגנת בכל פעם שהיא עוברת שם.
עד שיום אחד מישהו משאיר שם תווים עם שיר שהיה אהוב על בעלה, ואח"כ עוד שיר ועוד שיר, ולכל שיר יש קשר לעבר שלה.
נטלי מנסה לחקור ולגלות מי הוא אותו אלמוני מסתורי המשאיר לה תווים, והמסע הזה מוביל אותה לגילויים חדשים.
אהבתי את דמותה של נטלי - היא אמיתית עם עצמה, יודעת לשים גבולות, ועוברת תהליך לא פשוט בדרך לשיקום.
אמנם הספר עוסק בטרגדיה ואובדן, אבל הוא מראה שיש תקווה, ויש אפשרות להתחיל מחדש. ועם כל הכאב שנשאר - אפשר וצריך להמשיך בחיים ולא לשקוע באבל!
זהו ספר שכולו אסקפיזם טהור. ספר מקסים, מתוק וקיטש אמיתי, הוא הגיע אלי בדיוק בזמן כהסחת דעת טובה. הוא שנון, לעיתים משעשע ופשוט כיף לקרוא אותו.
בשורה אחת: "שינוי זה דבר חיובי. החיים לא קורים בלי שינוי." (עמוד 58)
בדירוג סמיילי:😀😀😀😀 וחצי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה