היום שבו ירקדו זיכרונותינו / וירזיני גרימאלדי

הוצאה: כתר
תרגום: מיכל אסייג
שנה: 2021
275 עמודים

"ככל שאנחנו מתקרבים לקו הגמר, אנחנו נעשים מודעים למה שחשוב באמת, וגם הדברים חסרי החשיבות נעשים חשובים. הראייה מתחדדת. התחלתי להבחין באמת בכל הדברים היפים שסובבים אותי רק כשהגעתי לישורת האחרונה. טיפות הגשם שמקפצות על הקרקע, דבורה שיונקת צוף, נועם הדממה, התנגנותו של קול אהוב, הקסם שבגוף החי, בוהק קרני השמש באגלי הטל, שירו של השחרור, ליטוף הרוח. אנחנו מוקפים בדברים מופלאים" (עמוד 172)

אי שם בצרפת בסמטת יונקי הדבש התגוררו בשנות החמישים חמש משפחות - שש נשים וחמישה גברים, כל משפחה / זוג והסיפור שלו, שם הם גידלו את ילדיהם, רבו, חגגו, בכו וצחקו.

כעבור כשישים שנה מתקבלת החלטה ע"י ראש העיר לפנות את הסמטה, ולהרוס את הבתים שבה לטובת הקמת מוסד חינוכי. תושבי השכונה שקשורים לבתיהם ושם שמורים כל זכרונותיהם, מחליטים להתאגד לטובת המלחמה ברוע הגזירה.

חבורת "השמוניסטים המופלאים" מתגברת על משקעי העבר, ופוצחת בפעולות מחאה יצירתיות שחלקן משעשעות, ותוך כדי גם משיגה קהל אוהדים תומך.

הספר מסופר מנקודת המבט של מרסלין, אחת מהנשים המתגוררות בסמטה. היא משתפת אותנו בסיפור חייה מנישואיה ועד לזמן המאבק למען ביתה ובתי שכניה.
אהבתי את האותנטיות שבדמותה, היא אנושית, לא מושלמת והיא מספרת על עצמה את הדברים הטובים אבל גם את הרעים, כך גם היא משתפת אודות הזוגיות שלה עם אנטול שחוותה לאורך השנים עליות ומורדות ועל אף שלא היתה מושלמת ועל אף הקשיים, היא נותרה חזקה ויציבה. 

הדמויות המובאות בספר הן בעיקר אנשים מבוגרים מעל גיל שמונים, המייצגות בעיני את חוכמת החיים, את ההבנה שאפשר ליהנות גם מהדברים הקטנים, להשלים עם כל מה שקרה להם מטוב ועד רע ולדעת לצחוק ולהשתטות כשצריך.

בעיני זהו ספר מרגש על אופטימיות, על אהבת אמת, על זכרונות של חיים שלמים על הצורך להילחם על העקרונות אבל לדעת גם להרפות כשצריך.

אני נהניתי!

בשורה אחת: "בסופו של דבר, החיים הם כמו ריקוד. עולים לבמה, לומדים את הצעדים, נסחפים, שומרים על הקצב ובסוף קדים קידה." (עמוד 237)

בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀 וחצי