לרשת את אידית / זואי פישמן

הוצאה: ידיעות ספרים
תרגום: דנה טל
שנה: 2020
270 עמודים

"לבזבז זמן ולהיות אומללה כשאני עושה משהו רק כדי להוכיח שאני יכולה לעשות אותו נראה פתאום מגוחך." (עמוד 85)

מגי היא אם חד הורית העוסקת לפרנסתה בנקיון בתים, במיוחד בתי עשירים. באחד הימים היא נקראת לפגישה אצל עורך הדין של אחת המעסיקות שלה לשעבר (שהפכה להיות גם חברה) ושהקשר ביניהן נותק לפני שנים, בטענה כי אותה מעסיקה - לייזה שמה, הורישה לה את ביתה. אך עם הירושה מגיע גם תנאי, בבית מתגוררת אימה של לייזה - אידית, והיא מגיעה כחלק מהירושה.

אידית היא אישה זקנה (מעל שמונים) שאובחנה כחולה באלצהיימר וצריך לדאוג ולטפל בה, אע"פ שהיא מתכחשת לכך ובטוחה שהיא לא זקוקה לשום דבר, והיא בטח לא מצליחה להבין למה מסרו אותה כחלק מהירושה כאילו היא איזה חפץ או רהיט.

לאחר מחשבה מרובה מחליטה מגי לקבל את ההצעה המורכבת. כאשר היא מגיעה לבית, היא מנסה לתמרן בין ביתה התובענית לוסי, בת השנתיים וחצי, לבין הקשישה הנרגנת שכלל לא מרוצה מהמצב.

היחסים בין מגי לאידית מתחילים בפיצוץ. לוקח זמן ליחסים להפשיר, אך אט אט נוצר קשר בין השתיים, הן מבינות שהן יכולות להפיק גם טוב אחת מהשניה והן אכן עושות זאת.

הרעיון של הספר הזה מקורי וכבר מקריאת התקציר שלו ציפיתי לספר משעשע ואירוני.
בסופו של דבר לא התאכזבתי, הספר אכן משעשע אך הוא כואב בו זמנית.

הספר עוסק במספר נושאים חשובים, הוא נותן לנו הצצה לצדדים הפחות יפים בזקנה, לחשיבותה של חברות אמת, ולדבקות באמת הפנימית שלנו.

הספר קליל, מקסים ונוגע ללב, הוא מורכב משתי דמויות נשיות עיקריות מגי ואידית, כשחברתה של אידית אסתר גם מככבת ברקע. 
שתי הנשים איבדו דברים בחייהן ושתיהן לומדות אחת מהשניה, האינטראקציה ביניהן מיוחדת, ובעיני זה מדהים שנבנית ביניהן חברות אמיצה על אף פער הגילים והדעות הקדומות.

בשורה אחת: "החיים נמשכים גם אחרי מוות... אחרי שברון לב... ואחרי אכזבה" (עמוד 269)

בדירוג סמיילי: 😀😀😀😀